אך תחילה נשאל:

היכן שוכן הדימוי העצמי שלנו?
הדימוי העצמי שלנו שוכן באמונות ובפרדיגמות (תפישות וגישות מקובעות) שלנו.
עם השנים, עוד בעודנו ילדים אספנו לתוך ארסנל האישיות שלנו אין ספור ניסיונות, אירועים מעצבים והחלטות לעתיד.ביקשנו חברות מהילדה הכי יפה בבית הספר, אך זו סירבה לנו, ומאז החלטנו שלא מגיע לנו את "הטוב ביותר" או הרמנו יד לדבר בכיתה, ואמרנו את התשובה הלא נכונה, כל הילדים צחקו, ומאז החלטנו ש"אין לנו את זה.."מי שאחראי על אותן החלטות שמתחילות עם המילים: "לעולם לא אנסה..." או "אף פעם לא אעשה".." הוא השופט הפנימי שלנו. אותה ישות ביקורתית, שעם השנים טיפחנו אותה מתוך מחשבה שזה טוב שאנו שופטים את עצמנו בחומרה רבה. אותו גמד קטן אשר יושב על הכתף ומזכיר לנו כל כישלון, כל אכזבה ודואג שהעבר לא יחזור על עצמו. העיניין הוא, שיש לנו גם הצלחות והישגים בחיים ואליהן השופט הפנימי לא מתייחס. עבורו העצמת הרגעים הכושלים היא סוג של "טובה" שהוא עושה לנו על מנת לשמור אותנו מאכזבות עתידיות.
השופט הפנימי מגדיר לדימוי העצמי עד כמה רחוק הוא יכול להגיע.
וכך בנינו אנו, במו ידינו, את הדימוי העצמי שלנו. שנה אחר שנה, החלטה אחר אירוע, והגענו למי שאנחנו, אנשים בוגרים עם דעות רבות על עצמם וידיעה שאינה מוטלת בספק לגבי יכולתם. 

הגיע הזמן להטיל ספק!